על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי
פודקאסט שבו דפנה לוי משוחחת עם אורחים על מוות ואבל, על חוויות אישיות וזיכרונות מאנשים אהובים, ועל האופן שבו נושאים אלה משפיעים על היצירה שלהם. השיחות אינן בהכרח עצובות, אלא מערבבות רגשות שונים, כולל צחוק. הפודקאסט נועד ליצור מרחב לשיחות פתוחות על נושאים שלעתים קרובות נחשבים לטאבו.
פרקים
196. איתמר אורלב
איתמר אורלב לא חלם בילדותו להיות סופר. הוא ליקטעקרבים ועכבישים ורצה להיות חוקר חיות באפריקה. אלא שמשהו כנראה חלחל לתוכו – אולי עבר בגנים – מאביו, הסופר אוּרי אורלב, שיום אחד גם הפקיד בידו קלטות ובהן סיפור חיים מטלטל שהפך להיות רומן הביכורים עטור הפרסים והמחמאות של איתמר, ״בנדיט״. איתמר, המתגורר בברלין, עיר שאביו נשבע לשנוא אבל לא יכול היה לעמוד בשבועה הזו, עסוק בימיםאלה בכתיבת ממואר ועריכה מחודשת
195. אלון אלטרס
אמו של אלון אלטרס, המשורר, הסופר והמתרגם, מתה במפתיע ולכן היא לא הספיקה להוציא לפועל את הנקמה שעליה חלמה, זו שהעניקה לרומן שכתבאלון את שמו. ברומן, ״הנקמה של מאריצ׳יקה״, הוא ניסה – וגם הצליח – ליצור סיפור גדול מחייה של מי שעל פי הגדרתו הייתה אישה קטנה, תופרת, שחייתה חיים קטנים אבל לימדה אותו להיות בנאדם. לדברי אלון, כל מה שטוב בו הגיע מאמא, והפגמים הם מעשה ידיו או ירושה מאבא – וכן, את ההכרזה הזו הו
194. דנה לובינסקי
כשסבתא של המשוררת דנה לובינסקי אמרה לה שהיא אוהבת פילים, כיהם זוכרים הכול, היא הבינה שהיא מפקידה אותה על הזיכרונות שלה, זיכרונות מכל הסוגים ומכל העוצמות. אלה מצאו את דרכם במהלך השנים לשיריה של דנה, וגם לסיפורים שהיא מספרת לילדיה. אבל זו לא הדרך היחידה שבה דנה מתמודדת עם הגעגועים לסבתא. סבתא הניה היא במידה רבה הנמענת שאליה היא כותבת. וכאדם יוצר, וגם כפסיכולוגית קלינית, היא מכירה היטב את האפשרות לשמ
193. ארז חרודי
אביו של הצלם והאמן והאקטיביסט ארז חרודי נהרג במלחמת ששת הימים, כשארז היה בן שש בלבד. התלבטתי רבות לפני שפניתי לארז בבקשה לראייןאותו, משום שמאז הולדת הפודקאסט הזה, לפני כארבע שנים וכמאתיים פרקים, לא נגעתי בשכול הצבאי. למעשה, רציתי במפורש ליצור מקום שבו אפשר לדבר על האבל הפרטי, שאין לו במה ציבורית, שאינו מוזכר בעיתונים ואין לו ימי זיכרון לאומיים, מקום מיוחד לשיחות על הרגשות וההתמודדויות, וגם הנחמות,
192. נטעלי גבירץ
ישנם סופרים שכותבים על מוות כעל סוף דבר. נטעלי גבירץ כותבת עליו כעל נוכחות, עיקשת ולא תמיד שקטה, כזו שמתיישבת ליד שולחן האוכלביחד עם המשפחה ומחלחלת לתוך השפה והזיכרונות. יש לכך בוודאי קשר לעובדה שסבתא שלה, וגם אמה של הסבתא, שתיהן מתו בלידה שבה מת גם התינוק, ושני האירועים הללו הספיגו את המורשת המשפחתית בלא מעט חרדות. ולא פחות מזה יש לכך קשר למותה של גיסתה, אופירה, שהייתה לדבריה דודה משמעותית מאוד ל
בונוס: פרק ראשון מ״שתי אצבעות מציון״
בפרק הבונוס החד פעמי הזה לא תמצאו פרק חדש של ״על החיים ועלהמוות״, אלא את פרק הבכורה של הפודקאסט החדש שלי ״שתי אצבעות מציון״. השיחות ב״שתי אצבעות מציון״ עוסקות בהגירה, בעזיבת הבית ובכל הטלטלות הרגשיות שכרוכות בכך, ובפרק הראשון שלו מתארח נטע וינר,המוזיקאי הנפלא ששם הפודקאסט לקוח משורה באחד משיריו. את כל הפרטים תמצאו בפתיחשתכף תשמעו, ואם הנושא מעניין אתכם, ואני מאוד מקווה שכן – ואם מעניין אתכם לשמועא
191. יעל לביא
כשיעל לביא הייתה קטנה היא הייתה בטוחה שכולם בעולם מכירים זה את זה. כשהלכה ברחוב עם אבא, אריק לביא, כולם הכירו אותו והוא דיבר בשמחה עם כולם. אבל רק מעטים הכירו את סיפור ילדותו הקשה והעצוב של אריק, ומעטים עוד יותר ידעו שהוא חולה ושבמשך שנים רבות הבית כולו, כך מספרת יעל, ״היה מגויס למשימה אחת: לשמור את אבא בחיים״. את הסרט ״למה לא אמרת לי״ היא יכלה לעשות רק אחרי מותו של אריק, ובעצם, הסרט – המבוסס על מ
190. מרית בן ישראל (אכן, ראיון שני בפודקאסט)
את מרית בן ישראל אירחתי כאן בפודקאסט לפני יותר משלוש שנים. אז שוחחנו על סבא וסבתא, גדליה וציפורה, שהיו הבית הנפשי שלה. הפעם שוחחנו על אמהּ, רות בן ישראל, ועל סיפור מותה יוצא הדופן והדרמתי, שמרית מספרת בספר ״מותה ומותה של אמא שלי״. הפעם, מרית – שיצירותיה הרבות, על הבמה ובספרות, נעות בחופשיות בין עולמות פנטזיה רבי דמיון – לא המציאה דבר. היא תיעדה את ההתרחשויות בזמן אמת, ובעצמה הופתעה לגלות שבסופו של
189. מיכל בן-נפתלי
מיכל בן-נפתלי הייתה ילדה צחקנית ואנרגטית, אבל כזו שלא יכלה להתעלם מן המצוקות של סבתותיה. הסבתא האחת עומדת בלב הממואר ״רוח״, שבומיכל מנסה לספר את הסיפור המשפחתי שלא סופר ושהוביל בסופו של דבר לדיכאון והסתגרות של הסבתא; ואת הסבתא השנייה אפשר לפגוש, בין השאר, בנובלה ״הקבוצה״, שבה היחסים בין שלושת דורות הנשים במשפחהמקבלים ביטוי קיצוני ביחס של הסבתא, האם והבת לגופן. השיחה שלנו עסקה בהתבוננות הזו שלה, מא
188. טלי עוקבי
כשטלי עוקבי הייתה בת חמש עשרה, אחותה הגדולה ניצה נהרגהבתאונת דרכים. המוות הזה פירק את המשפחה והתווה את מסלול חייה של טלי, וכפי שהיא אומרת, גם גרם לה להבין שישנו יותר ממישור קיום אחד בחיים האלה שלנו. טלי חיה כבר שנים רבות בגרמניה וכותבת גם בעברית וגם בגרמנית. ההתרחקות מישראל גם היא פתחה אפשרויות מחשבה אחרות, כך היא מסבירה, אבל מותה של ניצה מופיע בכתיבה שלה – ולשמחתי היא הביאה בשיחתנו דוגמאות משיריה
187. יגאל שוורץ
שלושים שנה לפני שיגאל שוורץ כתב את ״מקהלה הונגרית״, הספר המתעד את בית ילדותו, הוא חלק את הסיפור עם רות אלמוג, שכתבה בהשראתו אתהסיפור ״גמדים על הפיז׳מה״. אחת לכמה חודשים, כך הוא כותב בהקדמה לספר, עלה בו החשק להתיישב מול הסיפור ולפתוח אותו מחדש. הוא עשה את זה, בסופו של דבר, כשנסע לבודפשט, עיר הולדתה של אימו, וכתב בשטף, לפעמים במשך עשר ושתיים עשרה שעות ביום, אבל בחלקים היותר קשים של הסיפור – ויש כאלה
186. נטע שפיגלמן
את התקופה שבה היא ליוותה את אביה אל מותו, במחלקה האונקולוגית, נטע שפיגלמן מגדירה כ״תקופה המתוקה״ שלהם, בזכות האינטימיות,ההשלמה, היצירתיות אפילו. אחרי תפקידים גדולים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע – בין השאר ב״הנפש הטובה מסצ׳ואן״, ״המקוללים״, ״יאקיש ופופצ׳ה״, ״הכלה וצייד הפרפרים״ ובואו לא נשכח את מופע הקאלט ״שמואל״ – נטע יצרה מחומרי הדרמה של חייה את ״בת של אבא״,הצגת יחיד שבה היא מתמודדת עם מותו של אב
185. יצחק בן-נר
זמן לא רב לפני מותם של הוריו, יצחק בן נר – שהיה אז כבר סופר מוערך מאוד, מחזאי ותסריטאי ושדרן ומבקר קולנוע – ניסה לראיין את שניהם,לבקשתם, ולהקליט את הזיכרונות שלהם כדי שישמרו עבור הילדים והנכדים. השיחות עם אבא שלו הניבו ספר שהופץ בקרב בני המשפחה, אבל אמא שלו התקשתה לספר. שניהם נוכחים בחלקים גדולים של ספרו ״האיצחקיה״, שבן נר מגדיר כ״רומן אנטי-ביוגרפי״, אף שהוא כולל לא מעט דברים שראה ועשה והרגיש בחיי
184. איתמר ויצמן
איך מתאבלים על אב שהיה אלים, שפגע בכל כך הרבה אנשים ושלח את המשפחה כולה לסחרחורת של מצוקה וכאב? אביו של איתמר ויצמן התאבד כשאיתמר היה בן 18, אבל בעצם, הוא אומר, הילדות שלו נגמרה הרבה קודם לכן. בדרך מן הילד שהיה לגבר שהוא היום, בן 33 בלבד – מייסד ומנכ״ל רדיקל, ההוצאה לאור ובית התרבות רב הפעלים – הוא הספיק לשמש כיושב ראש נוער מרץ, לנהל קמפיינים עבור גרינפיס, להקים את התנועה העל-פוליטית V15, לשמש יוע
183. מיטל נסים
באחד השירים בספרהּ ״שם קשה לילד קטן״ כתבה מיטל נסים ״עוד לא ירדו לי המים, ולא יכולתי אפילו לכתוב קינה...״ – ובאמת, ההתמודדות הרגשית שלה הייתה מורכבת מאוד: אביה חלה בקורונה ומת ממש כשהייתה בסוף ההיריון, רגע לפני שנולד בנה. מיטל אומרת שעוצמת האבל שחשה, וגם הצורך הגדול לבטא אותו הפתיעו אותה וחשפו בפניה את העומק האמיתי שלהקשר שלה עם אביה. שוחחנו על האהבה הגדולה שהייתה שם תמיד, גם כשנדמה שהיא ואביה רוא
182. יהודה שנהב-שהרבני
הוריו של יהודה שנהב-שהרבני הגיעו מעיראק ובבית דיברו, כמובן, ערבית. כילד וכנער הוא ניסה, כמו רבים אחרים, להתרחק ככל האפשר מכלמה שקשור לתרבות שהביאו הוריו ממולדתם. רק אחרי מות אביו – שבאיזה צירוף מקרים מצמרר התרחש כשלקה בהתקף לב בעקבות נפילת טיל עיראקי במלחמת המפרץ הראשונה – יהודה החל ללמוד ערבית, ״כדי לראות מה יכולתי להגיד לאבא שלי ולא אמרתי, ומה הוא יכול היה לומר לי״. הצעד הזה היה הראשון בדרך חדשה
181. נעמה תורן
בתמונת ילדות מהסוג שיש לאנשים מאוד מאוד בני מזל, נראית אימא המחזיקה בידיה תינוקת ומציגה אותה בפני האח הגדול, בן השש, שפוערעיניים ומקדם את אחותו הקטנה באהבה ענקית. נעמה תורן, מחזאית, מתרגמת, עורכת, כותבת וכעת גם מורה בהתהוות, אומרת שבזכות קבלת הפנים הזו, היה לה ברור שהיא אף פעם לא לבד. אחיה, דן, השחקן והמוזיקאי דן תורן, היה שם בשבילה תמיד, והיום, כמעט שנתיים אחרי מותו הפתאומי כל כך, היא מרגישה שהוא
180. גלעד כהנא
אמו של גלעד כהנא, איש להקת ג׳ירפות, מתה כמעט בהפתעה. כמעט, כי באותו יום הייתה לו תחושה בהולה שמשהו נורא יקרה, והוא קרה. מותו שלאביו, לעומת זאת, התרחש כתהליך איטי, שהיו בו גם רגעי קרבה אינטנסיביים, אלה שהולידו בסופו של דבר את כותרת ספרו החדש ״טוב שאבא קיבל סרטן״. בשלושת הסיפורים בספר מתרחשים אירועים קשים, אבל יש בהם גם מידה גדולה של הומור והמון אופטימיות שהייתה גם בשיחה שלנו. לא מפני שגלעד חושב שהכ
179. אסנת ברתור
אסנת ברתור, שהייתה במשך שנים רבות עורכת דין פליליתואחר כך חוקרת מקרא באוניברסיטת תל אביב ותמיד תמיד גם אקטיביסטית, אומרת שתפיסת העולם החברתית והפוליטית שלה עוצבה במידה רבה על ידי מקרי המוות שפגשה בגיל צעיר: הרצח של סבא שלה, אליעזר, במרד הערבי הגדול, ומותה של אמנה, ילדה מן הכפר צוריף שאושפזה באותו חדר בבית החולים שבו שכבה אסנת שעברה תאונת דרכים קשה בחופש הגדול. אסנתמזכירה את שני המקרים הללו בקצרה ב
178. אסף גברון
הרומן החדש של אסף גברון, ״האם אינך רוצה בי״, משתרע על פני תקופות ומקומות אבל בליבו קבוצה של ארבעה חברי ילדות, שאחד מהם נהרג ולרגעים נדמה לשלושת הנותרים שמותו לא באמת השפיע על חייהם. נדמה, כאמור, כי במובן העמוק האובדן הזה עיצב אותם ואת הקשרים ביניהם. שוחחנו על אמיר, אבל גם על אובדנים קודמים שנגעו בחייו של אסף בילדותו, ועל הדרך שבה אלה השפיעו על היכולת שלו ליצור קשרים. השיחה שלנו התקיימה על גדות אגם
177. תמי שם-טוב
תמי שם-טוב אומרת שהייתה לה פריבילגיה יוצאת דופן: בילדות גידלו אותה הוריה, וכשעשתה אתצעדיה הראשונים כסופרת גידלו אותה האחיות נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי, שהיו שכנותיה וחברותיה הקרובות במשך שנים. בערבים ספוגי אלכוהול, סיגריות, שיחותמרתקות, סערות של כעס והרבה מאוד הומור, בין המתרגמת הדגולה לבין העורכת המהוללת, תמי למדה לכתוב ולחיות ולהכיר את עצמה ואפילו ילדה את בתה הבכורה, שהייתה להרף עין״התינוקת של
176. צבי יגנדורף
אמו של צבי יגנדורף, הסופר הישראלי הראשון שהיה מועמד לפרס וּבוקר, מתה כשהוא היה בן עשר בלבד. היא חלתה בשחפת, מחלה שתקפה אותה לראשונה עוד כשגרו בגטו של וינה, שם נולד צבי, ולא הרפתה גם כשעברו ללונדון ואז לכפר הבריטי, בימי הבליץ של מלחמת העולם השנייה. הסבא והסבתא, הוריה של האם, הגיעו עוד קודם לתל אביב והמשפחה המורחבת החליטה להסתיר מהם את דבר מותה של בתם. צבי, הילד שהתייתם, נקרא להתייצב למשימה ולהשתתף
175. קרן להמן
עשר שנים אחרי מותו של אביה מתה גם אמה של קרן להמן, במפתיע,ורק אז, כך קרן אומרת, היתמות התנפלה עליה. עד אז, הבית נשמר בזכות כוח החייםאדיר של אמהּ, דינה. בשני ספרי השירה שלה קרן כותבת על זיכרונות ילדות – שבמקרהשלה כללו גם ביקורים בכלא ומפגשים יוצאי דופן עם אסירים – ועל השאלות שממשיכות לצוץכשאין כבר את מי לשאול. את המכתבים הרבים שהשאירה אימא שלה היא קראה, אבל אתהיומנים לא. מותר לאדם שיישארו לו סודות
174. אלכס בן ארי
מחזור השירים הראשון בספר הביכורים של אלכס בן ארי, ״ימיםסמויים״, הוא מפגש, כהגדרתו של אלכס, עם התאבדותה של מי שהייתה אז זוגתו ואם בתםהתינוקת. לא תיעוד, לא עיבוד, לא ניסיון התמודדות, אלא מפגש שאותו השירה הציעה לו,כך הוא אומר, והוא נענה להזמנה וגם היה משוכנע שכך חייו יכולים להמשיך בנפרד מןהאירוע הנורא, לצד הטראומה ולא בתוכה. אלא שכשספר השירה החדש שלו ״צי״ ראה אור,הוא גילה בו להפתעתו חזרה אל התאבדותה
173. יאיר אגמון
את יאיר אגמון, הקולנוען והסופר, ביקשתי לראיין אחרי שראיתי את הסרט שעשה על הרומן ביןהוריו – אמו, שהייתה צעירה דתייה וגידלהאותו כאם יחידנית, ואביו שהיה אז נשוי ואב לשבעה ילדים. שבו את לבי במיוחד רחל,אשתו של האב, שעד מותה הפגינה כלפי יאיר רק חום והבנה וקבלה, וכמובן רחל – אימו,שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, עדיין חיה מאוד. אלא שיאיר רצה לספר עוד – כי לאבל עלאביו, וזמן לא רב לאחר מכן גם על רחל, הצטרף האבל ש
172. רוני טהרלב
לרוני טהרלב היה אבא עד גיל 58, אבל כמו שהיא אומרתזה אף פעם לא מספיק, והוא חסר לה לא רק משום שהיו קרובים מאוד, אלא גם מפני שהאמין בה תמיד, מילדות, וידע שהיא תצליח הרבה לפני שקריירת הציור שלה נסקה והובילה אותה למוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, והנשיונל פורטרט גלרי בלונדון והלובר בפריז. מאחר שאביה של רוני, הפזמונאי יורם טהרלב, היה גם הוא איש ידוע, גם הציבור והתקשורת דרשו חלק מן האבל הראשוני עליו, ולה
171. סטיבן פריי - Stephen Fry
את רשימת הדמויות שגילם, הספרים שכתב והמערכונים שבהם השתתף ואשר הפכו את סטיבן פריי ליקירם של כל מי שיש בנשמתם ולו שמץ של אנגלופיליה –אין טעם למנות, אבל אי אפשר שלא לציין שלאחרונה הוא קיבל תואר אבירות מטעם מלך בריטניה והוא כעת סר סטיבן. בשיחתנו התברר שאף שהוא אדם רגשן מאוד הוא אינו מתאבל –פשוט משום שהוא לא מבין את המושג ״אֶבל״ ולא לגמרי בטוח שיש מי שמבינים את משמעותו. את המוות, לעומת זאת, הוא מכיר ו
170. מקס מלכיאל
מקס מלכיאל מגדיר את עצמו כטבח חובב וחוכמולוג מקצועי. הוא בשלן מעולה שמספק בערוץ היוטיוב הפופולארי שלו מתכונים אבל גם סרטוניםשבהם הוא משוטט בברלין ומדבר על החיים. הוא נולד בטג׳יקיסטן במשפחה הכי מעורבתשניתן לדמיין, בגיל 19 הגיע להתנחלות, חזר בתשובה, חזר בשאלה, היגר ללונדון, התאהבועבר לברלין ובתוך כל המעברים הללו אבא שלו, בוריס, שמת לפני כארבע שנים, היה סוגשל עוגן שאפשר היה ללבן אתו שאלות, להתחבט וגם
169. שילה ויינברג
את מרבית חייה עברה שילה ויינברג ב״מופע בני״, כפישהיא מגדירה זאת. היציאה הרשמית מן הארון והחיים החדשים כאישה התאפשרו, כך היאמספרת לי, רק אחרי שהתאלמנה. מי שהייתה זוגתה לא יכלה להשלים עם העובדה שהגבר שאיתוהתחתנה הוא אישה, וכפי ששילה אומרת, על אף האהבה העמוקה הן אמללו זו את זו ובמבטלאחור היא יודעת שהיה שם פספוס נורא. שילה היא היום אבא וסבתא, וגם חברת מועצת קרייתטבעון – היא הטרנסית הראשונה שנבחרה בארץ
168. רות לורנד
כשאחותה של רות לורנד חלתה בפוליו, שיתוק ילדים כפישנקראה אז המחלה, היא הוצאה מהבית ולא חזרה אליו וכמנהג אותם ימים ואותן משפחות,איש לא אמר על כך דבר. ״הלכתי לבית הקברות עם הפרטים שבתעודת הפטירה ולא מצאתי אתהקבר״, כותבת רותי ברומן ״תחרה הונגרית״, המבוסס במידה רבה על קורות משפחתה. ״בכלהחלקה לא היו מצבות ולא סימוני שמות... את לא נסעת לבית הקברות, אפילו לא דיברתאליה, רק שמרת את התמונות שלה במגירה ליד המ
167. פיקי איש-שלום
״אישה בחלוק, שערה סתור ומבטה צף, הולכתלאיבוד בנבכי זיכרונה...״ כך מתחיל הממואר ״מעוף. סוף״ שכתב פיקי איש שלום עלפרידתו מאמו. בספרון הקצרצר והיפה הזה הוא מביט, כמעט באותו מבט אוהב, מוקסם ורך,בדעיכה של אמו ובפריחת הטבע שסביבה – מקור הפחם של הפשוש, השר מתחת לתפרחת החרדל,מזכיר לו את האיפור שהאישה בחלוק הקפידה עליו פעם; קריאה רועמת של קוקיה, בהלה של עורב, לבנין צנון שנצמד לסרפד המכוסהטל, הוא, הבן, הצפר
166. אילנה המרמן
אילנה המרמן מרבה להשתמש בתואר ״מעניין״ – היא מתארתכך כמעט כל חוויה עמוקה שעברה עליה, וגם את החיים שלה עם בעלה המנוח יורגן ניראד –חיים שהחלו במפגש בלתי צפוי בין מרצה גרמני קתולי, לסטודנטית לדוקטורט, הישראליתהיהודייה הראשונה שפגש בחייו, והמשיכו בכשלושים שנה של זוגיות, הרפתקאות, אקטיביזםוכמובן שיתופי פעולה בכתיבה, תרגום ועריכה של מבחר יצירות מן התרבות הגרמנית וביןהשאר אלה של קפקא וניטשה. בספרם המשו
165. יהודית רותם
ביוני הקרוב יהודית רותם תהיה בת 83. וכן, כשמקשיביםלה קשה לא לתהות אם היא לא גילתה איזה מעין נעורים נסתר שממנו היא שואבת את כלהאנרגיה הזאת. לסופרת המצליחה והפורייה כל כך יש שש בנות ובן אחד, יותר מעשריםנכדים ומספר דומה של נינים והסבתאות מסבה לה אושר גדול. על האסונות שפקדו אותהכשהייתה אם צעירה – בתה הבכורה יעל והבת השלישית שנולדה לה רחלי מתו שתיהן כשהיובנות חודשים ספורים בלבד – היא לא מדברת עם בני מש
164. טליה טוקטלי
הרבה מאוד מן היכולת להתמודד עם הרגעים הקשים בחייםטליה טוקטלי למדה מאבא שלה, דווקא מאבא שלה, שאיבד את הוריו בשואה, אבל ידע לצלצלאליה מדי בוקר, אחרי מותו של בנה דולב, כדי להעיר אותה ולהזכיר לה לקום ולהמשיך. הוא נתןלה, היא אומרת, איזו יכולת פנימית לארוז את העצב. שוחחתי עם טליה – שהיא פסלת,אמנית קרמיקה עטורת פרסים ומרצה בכירה בדימוס בבצלאל, וגם העורכת של כתב העת 1280 מעלות – ביום שבו שודרובטלוויזיה ל
163. אביגיל גרץ
אביה של אביגיל גרץ היה רב, והיא, הבת הצעירה, המרדנית,פנתה לבודהיזם. היא חיה בהודו, ובין השאר מתרגלת ומלמדת סדנה שהכותרת שלה היא״ללמוד למות כדי ללמוד לחיות״. שוחחנו חודשים ספורים בלבד אחרי מותו של אביה, מוותשהביא אותה לחזור ארצה כדי להשלים מסע ארוך של פרידה שהחל כשאביה חלה בדמנציה.אביגיל, משוררת, סופרת ויוצרת קולנוע, ליוותה את השלבים האחרונים בחיי אביה מבעדלעדשת המצלמה. היא גילתה, בין השאר, שאת מה
162. אהרון לוין
אהרון לוין, שהוא היום משורר ומחזאי ובמאי, ובימים אלה גם גמר להקליט אלבום ראשון שבו הוא מבצע את שיריו, לא היה ילד כותב. את הצעדים הראשונים שלו בעולם הזה עשה רק אחרי מותו של אביו, המחזאי חנוך לוין. אהרון היה אז בן תשע עשרה, ועם מות אביו משהו – כך הוא מספר – משהו נפתח בו. אלא שאם הוא קיווה שהיצירה תשחרר אותו מצלו של האב, נדמה שקרה ההפך – באחד משיריו אהרון כותב ״כמה מטופש וכפוי לכתוב על אבי שמת לפני ע
161. שולה מודן
שולה מודן הייתה ילדה טובה. בגיל שמונים היא יודעת
להסתכל לאחור ולראות שהיא התחילה לדבר רק עם מותו של אביה, שהיה איש שותק, שותק כמו
דג – ואם תקשיבו לשיחה שלנו תגלו עד כמה הוא היה מודע לדימוי הזה – ושבמותו הוא ציווה
עליה להתחיל לבטא את עצמה. שולה, שהיא פסיכותרפיסטית במקצועה, מוכרת הרבה יותר
כסופרת ועורכת ומתרגמת ומחברת ספרי בישול וספרי ילדים ורומנים. שוחחנו זמן לא רב
אחרי שראה אור הרומן החדש שלה ״כל
160. יונתן ורדי
השיחה שלי עם יונתן ורדי התקיימה כשראה אור ספרו ״אבא
חלליות״, ספרו השני, שהוא סוג של אוסף מכתבים שיונתן כתב לילדיו, זיכרונות ילדות, זיכרונות מאביו המת, ובין השאר
הוא גם אומר להם שם ״גדלתי, אבל לא גדלתי כמוכם״. יונתן, שהוא במאי קליפים, איש
דיגיטל ואמן בין תחומי, היה רק בן חמש עשרה כשאביו נהרג בתאונת דרכים, והוא, כמובן,
סירב להאמין שאביו מת. אני אומרת כמובן על אף שזה נשמע מפתיע, אבל במחשבה שנייה
ושל
159. אלי הירש
במשפחה שלנו, כך אומר לי המשורר והעורך והמבקר אלי הירש, לא רצו להתמסר
לאבל. כשאלי היה בן חמש, אורי, אחיו בן הארבע מת, אבל אז נולדו עוד ארבעה ילדים
והייתה אהבה גדולה בבית, ולא היו טקסים וזיכרונות. אחרי שנים, כש״נזכר״ – במירכאות,
כי אלי מעולם לא שכח – והחל לכתוב שירים על אורי, הזיכרונות הללו הרגיעו חלק מן
הכאב, הבהירו לו, כך הוא אומר, מי הוא. ואז הוא כתב גם ספר שלם על חברו הטוב דן
דאור, ועל חברים אחר
158. סיון טמיר משגב
אחרי שנים כמדריכת לידה, דולה, סיון טמיר משגב עשתה
הסבה מקצועית מעניינת, והחלה ללוות אנשים אל מותם. היא לא מציבה את שני המצבים
האלה זה מול זה. להפך – משהו גדול מתרחש, והיא שמחה שהיא יכולה להיות שם ולהחזיק
לאנשים את היד. סיון, כאמור, תומכת בחולים סופניים ובבני משפחתם, והיא עושה את זה
מתוך קרבה גדולה. כך שהיא הייתה, כמובן, האישה האידיאלית לדבר איתה על מוות, ועל
כמה חשוב להתכונן אליו, וגם על כמה ק
157. אורנה לנדאו
היא בוכה בקלות, היא כועסת בקלות, אבל היא לא מתאבלת
בקלות – אולי מפני שהבינה שהאנשים הקרובים והיקרים לה מאוד, למשל אביה, לא באמת
הסתלקו מחייה כשמתו. הם שם, גם אם מה שנעלם עם מותם הוא המבט שלהם, שהוא חסר
תחליף. השיחה שלי עם הסופרת והעורכת אורנה לנדאו הייתה גדושה – כן, כי הוזכרו בה
דגים וכלבה וסרטן, לא בעל החיים אלא המחלה, וסטנד אפ וגם הספר החדש שלה, כמובן –
גדושה, אבל בהירה מאוד. ויצא שגם אני אמרתי
156. אילה דנגור
את השם אילה דנגור מכירים בעיקר מי שאוהבים את
התיאטרון שלהם יותר פרינג׳י, חד והרבה פעמים מצחיק מאוד. היא השתתפה בהפקות של
האינקובטור, תיאטרון נוצר, תיאטרון הקרון, אנסמבל פלייבק, היא יצרה הצגות עצמאיות,
עם ובלי בובות וגם זכתה בפרסים, בין השאר בפסטיבל עכו ובפסטיבל חיפה. אני היכרתי
אותה במופע היחיד שלה ״חיה להפליא״, המבוסס על חיה, ובעיקר על מותה של אמה. אילה –
שלדבריה חיפשה מה לכל הרוחות אפשר לעשות ע
155. דורי מנור
דורי מנור גדל בבית של שומרי סוד. החיים
המקצועיים של הוריו חייבו אותם להיות שושואיסטים, אבל אותה גישה הכתיבה גם את חיי
המשפחה – והיה שם סוד, שכילד היה לו ברור שאסור בשום אופן שיתגלה. היום, כמשורר
וסופר עטור פרסים ועתיר פרסומים, עורכו של כתב העת הספרותי ״הו״ ומי שממש בימים
אלה הקים הוצאת ספרים עברית בברלין, הוא אומר שברור לו באותה מידה שהוא חייב להקדיש
את יצירתו לחשיפת הסודות. של הוריו, שלו, ובכ
154. אילנה רודשבסקי
אילנה רודשבסקי לא לגמרי בטוחה אם אימא שלה באמת מתה
מהר כל כך אחרי שאובחנה – היא אושפזה, ושבוע לאחר מכן הלכה לעולמה – או שאולי ידעה שהיא חולה ולא אמרה כלום, כי במשפחה שלהם עשו דברים מהר ובלי הרבה דיבורים. אבל עם מותה של האם מתו גם הרבה סיפורים, היסטוריה שלמה שהיא נשאה בתוכה. אחרי מות הוריה היא כתבה את ״טסקה״, ספר הביכורים שזיכה אותה בפרס ספיר, ובו היא ניסתה בין השאר לפענח את סיפור העלייה שלהם, חלום
153. אסתי ג׳ חיים
ברשימה שכתבה לאחרונה הסופרת אסתי ג׳ חיים בכתב העת ״מאזניים״ תחת הכותרת ״הבנאליות של המוות״, היא מספרת שבשנים האחרונות היא איבדה שמונה חברים וחברות, ״...נפשות קרובות, קבוצת תמיכה קטנה, קביים רגשיים כשהנפש צולעת...״.
בהמשך היא מונה רשימה ארוכה עוד יותר של קרובי משפחה ומכרים שאת נסיבות מותם אפשר לקרוא ממש כמו את קיצור תולדות הארץ הזאת. ״חדלתי להתכחש,״ כותבת אסתי כשהיא מדברת על המוות, שהפך מבחינתה לרו
152. אוהד מילשטיין
כשאוהד מילשטיין החל לצלם את רחל, הבחורה שהתאהב בה, לא היה לו מושג איזו דרמה מחכה לשניהם בהמשך החיים – הדרמה שהובילה לסרט ״שבוע 23״, ולסרטים האישיים היפהפיים שבאו בעקבותיו. רחל נכנסה להיריון חודשים ספורים אחרי שהיכרו, הם התבשרו שעומדים להיוולד להם תאומים זהים, ואז אחד העוברים מת והם מצאו את עצמם מתלבטים מה לעשות הלאה. אוהד הוא לא דברן גדול, כצפוי מבמאי קולנוע עטור פרסים, הוא מדבר דרך המצלמה. ובכל ז
151. מיטל זהר
ספרה של מיטל זהר ״נבדה״ נפתח בהתרסקות של מטוס. ההתרסקות
בחיים הייתה מותה של אמא שלה, לפני עשרים שנה בדיוק, כשמיטל עצמה הייתה בת עשרים בלבד, ואת הקופסא השחורה המשפחתית היא מנסה מאז לפענח בפרוזה ובשירה, שם היא תמיד חשופה לגמרי, הרבה יותר חשופה, כך מיטל אומרת, מכפי שהיא מסוגלת להיות כשהיא מדברת על הדברים. השיחה שלנו הוקלטה, במקרה, ממש עם צאתו לאור של ספר השירים החדש של מיטל, ״הכל יכול לקרות״, ולשמחתי
150. עודד וולקשטיין
כשעודד וולקשטיין פגש שוב, אחרי שנים רבות, את גיא, חבר הילדות הקרוב שלו, הוא גילה שלמרות המרחק אבני הבניין היסודיות של המילון
הנפשי שלהם נושאות חתימה משותפת. גיא יצר אתו קשר סמוך למותו מסרטן, ואל תוך השיחה שלנו על ילדותם ועל בגרותם התערבבו סיפורים על השכונה שבה גדלו, שהייתה רועשת ובוערת
ודרמטית, שלא לומר מלודרמטית, וצבועה בצבעים עזים, וגם אם עודד וגיא לא הסכימו כמעט על שום פרט מזיכרונותיהם, אלה עיצ
149. עידית הרמן
הסיפור של עידית הרמן מכיל את כל הסערות הגדולות, המקסימות,
המפתות וגם הטרגיות שיכלו להפוך אותו לאחת מיצירות הבמה שלה. אלא שהוא התרחש במציאות: סיפור האהבה שלה ושל דמיטרי טולפנוב, בן זוגה ושותפה להקמת תיאטרון ״קליפה״, שהחל לגמרי במקרה באמסטרדם והסתיים אחרי יותר מעשרים שנה של יצירה משותפת - אבל בפתאומיות מוחלטת - עם מותו של דימה
במהלך סיבוב הופעות שלהם בהודו. עשר שנים חלפו מאז, ועידית, הרקדנית, הבמאי
148. דן אריאלי
דן אריאלי מקבל לא מעט פניות מאנשים שעברו פציעות קשות המבקשים ממנו עצות איך למצוא בכל זאת שמחה בחיים, או לפחות איך להתמודד עם האובדן. דן, שנכווה קשות כשהיה בן שבע עשרה בלבד, התמחה אמנם בפסיכולוגיה התנהגותית וחקר מכל כיוון אפשרי את האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות, אבל לדבריו, הוא חש אחריות
לעזור למי שבוחר לפנות אליו. הוא סיפר לי על יותר ממאה אנשים שאיתם הוא שוחח כדי לנסות להבין מהיכן הם שואבים את החוס
147. שרה פון שוורצה
שרה פון שוורצה הייתה כל חייה במרוץ, במרדף אחרי הזמן ואחרי הדבר הבא. ואז באה הקורונה, והשחקנית והבמאית עטורת הפרסים והעסוקה חשבה שכשהתיאטרון סגור זו הזדמנות נפלאה לביים מחזה שלא הצליחה למצוא זמן לעבוד עליו קודם. ואז היא איבדה את ההכרה. במהלך החזרות. החוויה הזו וכל מה שבא בעקבותיה הצילה את חייה – במובן הפיזי הפשוט, כשהתברר שיש לה מפרצת במוח, וגם במובן הנפשי, שהביא איתו יכולת הקשבה וחמלה וסליחה. שרה
146. David Baddiel - דיוויד באדיל
דייוויד באדיל הוא מן הקומיקאים הבריטים האהובים עלי.
ולא רק עלי, כמובן. אפשר בקלות להכתיר אותו כאחד מיקירי הפזורה האנגלופילית, שיש לה לא מעט חברים גם בארץ, אבל לא רק בזכות ההומור. באדיל הוא גם סופר, יוצר של תוכניות רדיו וטלוויזיה משובחות, ומחברו של רב המכר שראה אור לאחרונה גם בעברית ״לא סופרים את היהודים״. הוא גם מגיש, ביחד עם הברונית וארסי, פודקאסט מעניין בשם A Muslim and a Jew Go There, כי כמו בס
145. סיון בסקין
סיון בסקין עלתה ארצה עם הוריה כשהייתה בת 14. קרוביה שנותרו בליטא הלכו לעולמם בזה אחר זה, והכאב על הפרידות הללו, על המרחק, היה גדול כל כך – כך היא אומרת – עד שאפילו המקום עצמו הפך להיות זר ומכעיס. גם מבחינה אובייקטיבית, התהליכים הפוליטיים והכלכליים שינו את ליטא של סיון באופן דרמטי, אבל כל אלה החלו להופיע בספריה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שביססה את מעמדה כמשוררת, ולא הייתה סכנה שתיחשד כעלמה הכותבת ליו
144. מאיה הפנר
בבלוג שבו תיעדה מאיה הפנר את מותו של אביה היא כתבה, בין השאר, ״אני בהתייתמות מתמשכת״. לאבא שלה הייתה תאונה, פגיעת ראש קלה שהידרדרה, ואף שחלפו תשע שנים ארוכות וקשות עד שמת, היא אומרת שהמוות הזה התגנב מאחוריהם בהפתעה.
מאיה, היא תסריטאית שכתבה בין השאר ל״אהבה מעבר לפינה״, ״השיר שלנו״, ״בטיפול״, ״השמיניה״, ״תיבת נוח״ ו״מונא״, ושהמחזה שלה ״מרציפנים״ מוצג בימים אלה בתיאטרון הבימה, (בכיכובה של ליה קניג).
143. דני דותן
דני דותן הוא איש אופטימי, שמאמין בכוחם של בני אדם ליצור דברים נפלאים – בעיקר אמנות – ולעשות טוב. זה לא שהוא לא רואה היטב את הרוע, המפלצתיות והכאב הנורא שאנחנו חווים, אבל כבנם של שני ארכאולוגים, שכבר כילד קטן מאוד היה לו העונג להשתתף בחפירות ולגלות קברים ושלדים ושרידים של תרבויות אחרות, הוא אימץ נקודת מבט אחרת – שיודעת להביט אחורה וקדימה למרחקים של אלפי שנים. בשניים מסרטי התעודה שיצר ביחד עם זוגתו
142. שרית אופק ואלי אליהו
שרית אופק ואלי אליהו הם בני זוג. זו לכאורה הסיבה הרשמית שבגללה שוחחתי עם שניהם ביחד. שרית היא עובדת סוציאלית שאחרי מות אביה היה לה ברור לגמרי שהיא רוצה ללוות אנשים לקראת סוף חייהם, ואלי הוא משורר, ומותו של אביו חוזר ועולה בשירים שלו שוב ושוב. לפני שנפגשתי איתם, נדמה היה לי שיש להם גישות שונות לגמרי אל המוות, ואל חוויית היתמות שלהם – שרית שמדברת על הכול, כותבת
בלוג (בסופו של דבר) ונפגשת עם אנשים פנ
141. מרב סלומון
בהיכל המתים של מרב סלומון - זה שמהווה תשתית לחלק מספרי הקומיקס שלה ובוודאי לתערוכת היחיד שלה ״הבלתי נשכחים״, שהוצגה מוקדם יותר השנה במוזיאון הרצליה – מתערבבים זיכרונות מן הקרובים והרחוקים שמתו, עם פרצי רגש וחרדות פרטיות, שירי ערש בפולנית עם מיתוסים משפחתיים והתוצאה היא מאוד מאוד אישית אבל גם לגמרי לא, כזו שכל מי שאי פעם נפרדו מאנשים קרובים מוצאים בה בקלות את עצמם. מרב, שהיא ציירת ומאיירת עטורת פרס
140. רות שפירא
את הספרים המאוד אישיים שלה – ״הירח אותו ירח״, ממואר
שבו תיעדה את מסעה לוויטנאם, שם אימצה את בתה, ו״בקולן״, ספר שיחות עם נשים ישראליות החיות בצל אובדן ומלחמות – רות שפירא כתבה בעברית, כמובן. זו השפה שבה היא חיה, כותבת וחושבת מאז גיל 13, אז הגיעה ארצה עם משפחתה מהלסינקי, פינלנד. הוריה חלמו
במשך שנים רבות על עלייה לישראל, אבל בפּועל המעבר הזה לא היה קל, אולי אפילו מצער, כך אומרת רות. ממרחק השנים, ואח
139. קובי ניב
קובי ניב הוא כנראה אחד האנשים המצחיקים ביותר בסביבה. הרקורד שלו כולל את ״זו ארץ זו״, שלפני צאתו כספר היה טור ב״העולם הזה״ שנכתב ביחד עם ב. מיכאל, חנוך מרמרי ואפרים סידון, את הסטירה הטלוויזיונית העברית הראשונה, הלא היא התוכנית ״ניקוי ראש״, פרקים חלוציים לגמרי ב״זהו זה״ – קובי הוא שאחראי לפינה ״סערה בכוס תה״ ולפופטיץ המיתולוגי, ושורה של ספרי קומיקס שיצר עם דודו גבע, שבהם זכה הציבור להכיר את יוסף מהע
רטרו: נועם פרתום (בעריכה מחודשת)
נועם פרתום הייתה המרואיינת הראשונה שלי ב״על החיים ועל המוות״. שיחה ראשונה שחנכה את הפודקאסט, שלא היה לי אז מושג כמה הוא יגדל וישגשג. אני מעלה אותה כעת שוב בגרסה נקייה יותר – בסיועה של תוכנה המתהדרת בבינה מלאכותית, נו, כמובן, גם לטובת מי שעדיין לא האזינו לנועם, וגם לטובת מי ששמעו את שיחתנו אז עם כל הרעשים הנלווים שהיו בה. הרבה דברים קרו בשלוש השנים שחלפו מאז, גם במישור האישי – נועם ילדה בן וממש בימ
138. מיכל יפת
מיכל יפת לא החלה לחשוב על מוות רק כשחלתה בסרטן. בבית ילדותה היו תלויות שתי תמונות, מזכרת מתמדת לכך שהחיים ממשיכים בחברתם של האנשים שהיו ואינם. הסרטן הופיע אחר כך. מיכל חלתה, ובאותו זמן ממש חלה גם בנה. שניהם החלימו, ואת הדרך שעשו היא תיעדה בספר ״פס אור״, ממואר קטן אבל מאוד מעורר מחשבה. מיכל, שהחלה את דרכה כמעצבת תפאורה לסרטים ובהמשך כמעצבת פנים של משרדים ובתים, כתבה עוד קודם ספר על ספרים, או ליתר ד
137. אפרים שמיר
מי שמכירים את אפרים שמיר, כמוני, רק כזמר ומוזיקאי מחונן, מלהקת הנח״ל וכוורת ואינספור הלהיטים שלו לבד וביחד עם אחרים, אולי יופתעו גם הם מן השיחה הזו. שוחחנו על מוות, כמובן, שהרי ככה זה בפודקאסט הזה, אבל בין השורות, לפני ואחרי סיפורים מהחיים בסיביר, בפולין ואחר כך בארץ, מתגלה גבר שהוא מצד אחד רך נורא, אוהב נורא, רגיש נורא, ומצד שני מתעקש לבחון את כל הכאבים והגעגועים והפרידות בכוח השכל. בגיל צעיר, או
136. ליטל פורת
אל הורי הקבע שלה, הוריה המאמצים יוסף ואורנה פורת, הגיעה ליטל פורת בגיל תשעה חודשים, אחרי שננטשה על ידי מי שילדו אותה, ולכן – היא אומרת – כשגם אורנה ויוסף החליטו שהגיעה שעתם ללכת, היא סירבה להשלים עם זה. למען האמת, חלקים גדולים בספרה ״יום הולדת שמח אדולף היקר״ – המשחזר את סיפור חיי אמה, שנולדה
כילדה גרמניה בבית שחציו קתולי וחציו פרוטסטנטי, הצטרפה לנוער ההיטלראי, התגייסה לצבא הגרמני במלחמת העולם השנ
135. נועה שבתאי
נועה שבתאי הייתה רק בת שמונה חודשים כשמת אביה. הסופר יעקב שבתאי היה אז נשוי ובעל משפחה אחרת, והרצון של אמה – כך אומרת נועה – לגונן עליה מפני הסיטואציה הלא פשוטה הזו גרם לכך שהאבל והכאב של אמה לא דוברו בבית. העבודה על הסרט ״אבא שלי, יעקב שבתאי״ הולידה בה געגועים שלא היו שם קודם, תחושה מתסכלת של כמעטיות – הם כמעט הכירו, הם כמעט היו משפחה, כמעט היה לה אבא. את השיחות עם אמא שלה היא עדיין מנהלת בעיקר ע
134. תלמה אליגון
תלמה אליגון חגגה השבוע יום הולדת שמונים. רשימת השירים שכתבה והלחינה ארוכה מכדי למנות בפודקאסט אחד, אבל השיר הראשון שכתבה, בגיל שמונה עשרה, אחרי שאביה מת בזרועותיה ממש, הוא כנראה המפורסם שבהם. זה השיר שנפתח בשורה ״לאבא שלי יש סולם״. אחריו הגיעו להיטים רבים מאוד ובהם אבשלום, איפה את
אהובה, כן כן לא אז לא, רקפת, יונה עם עלה של זית, אין לך מה לדאוג וגשם בעיתו. תלמה, ששימשה במשך שנים מנהלת אמנותית ומפי
133. ניר שטראוס
הזיכרון החזק ביותר שנותר לניר שטראוס מאימא שלו הוא שהיא האמינה בו כשחקן, ״ואני חושב שאני לא ממציא את זה״, הוא אומר בשיחתנו. ניר היה רק בן שתיים עשרה כשאמו מתה מסרטן, וכשהיה בן ארבע עשרה מת גם אביו – שניהם לא הספיקו לראות אותו הופך לכוכב סדרות ילדים בטלוויזיה, לשחקן תיאטרון וקולנוע מוערך ולמשורר. על קצה המזלג אפשר למנות ברזומה של ניר את הסדרה ״גאליס״, את פינת האימפרוביזציה שלו ב״אנחנו כאן״, את הסרט
132. זמירה פורן-ציון
כשהציעו לזמירה, התלמידה המצטיינת, לעזוב את אור יהודה וללמוד בבית הספר הירושלמי היוקרתי בויאר, אימא שלה סירבה וזמירה – היום ד״ר זמירה פורן-ציון – אומרת שהיא ניצלה מחלום ורוד. היא לא רצתה להינתק ממשפחתה, וגם לא יכלה להרשות את זה לעצמה, משום שאחרי מות אביה, שעוד לא מלאו לו ארבעים, זמירה, הבת הבכורה, הייתה אמנם רק בכיתה ז׳ אבל היא לקחה על עצמה חלק ניכר מהאחריות ההורית על אחותה ואחיה. על הקשיים פיצו או
131. אסתי זקהיים
המקום ששמור לאסתי זקהיים בהיכל התהילה של שחקניות ושחקני ארצנו יהיה בוודאי צבעוני מאוד, וגם עמוס להתפקע. רשימת הסרטים, הסדרות, ההצגות והפרסים שלה ארוכה ומגוונת, ושלא במפתיע, כך גם השיחה שלנו. אסתי מכירה את המוות מקרוב מאוד: לפני שלושים שנה מת אחיה דני זקהיים, אמן המיצגים הנודע שהקשר ביניהם היה קרוב ונפלא ומקסים ומחריד – כהגדרתה; שנים ספורות לאחר מכן מת גם אביה הנערץ ואז מת גם אחיה הבכור, רוני. אסתי
130. אדיבה גפן
אדיבה גפן אומרת שחשוב לה לזכור את המתים שלה בהומור ואהבה. כך יצא שהשבעה על מות אביה, משה, הייתה גם הזדמנות להדק מאוד את הקשר עם אמה ואחיה, ומדי יום לחכות שכבר ילכו המנחמים כדי שאפשר יהיה לצחוק ביחד, וגם השבעה על מות אמה, יונה, הייתה מקום להעלות בו סיפורי משפחה מצחיקים ומנחמים מאוד.
אדיבה, הסופרת והמחזאית, התפרסמה בעיקר בזכות ספרי המתח רבי המכר שכתבה, אבל התחלנו את השיחה דווקא בספר ״הצגה יומית״, שמ
129. אחינועם ניני
כשאחינועם ניני הייתה בכיתה ה׳, אבא שלה, שנהג לעניין אותה ולעודד אותה להביע את דעתה בנושאים שונים, הראה לה מאמר על המתת חסד, מאמר שהוליד עבודת מחקר אז בבית הספר. יכול להיות שאז נולדו היחס השליו, הכמעט סטואי של אחינועם למוות והיכולת שלה ללוות אנשים – קרובים ורחוקים – אל מותם. סבתא רחל שלה
הייתה כנראה הראשונה שנפרדה מן העולם הזה בגיל 97 כשאחינועם אוחזת בידה ושרה לה, אבל אחריה באו אנשים נוספים שביקשו
128. דפנה ברשילון
זה קרה בהפרש של שנים רבות, אבל דפנה ברשילון איבדה גם את חברת הילדות הקרובה שלה אורלי, וגם את אחותה הגדולה סוניה. מוות אחד אירע לגמרי במפתיע, והאחר בסופה של מחלה, שאיש לא חשב שתסתיים כך. להפך, כך אומרת דפנה, הייתי בטוחה שסוניה תככב בכתבה בלאישה תחת הכותרת ״כך ניצחתי את הסרטן״. ההתמודדות בכל פעם הייתה, ועודנה, שונה לגמרי, ולו בגלל שהפרידה מאורלי נעשתה בקבוצה, ביחד עם חברי הקיבוץ העירוני שבו דפנה חיה
127. חיים לפיד
אחרי עשרה ספרים, מספר גדול של מאמרים ותסריטים, שנים של עיסוק בפסיכולוגיה וגם דוקטורט שאמנם לא הושלם אבל אמור היה לעסוק בדחף המוות אצל פרויד, לא מפתיע שחיים לפיד כורך את חוויות האבל האישיות בחייו עם אלה שהוא מוצא בספרות, וגם מייצר בספרות. השיחה שלנו החלה בזוגתו, עורכת הסרטים ערה לפיד, שחתומה על רשימה ארוכה מאוד של יצירות קולנועיות איכותיות, ובשיתופי הפעולה היצירתיים של חיים וערה ובנם, הבמאי נדב לפי
126. תמר אלאור
לתמר אלאור היו שתי אימהות. אחת בבית, ואחת מעבר לכביש. אימא יונה ודודה צביה, שהיו חברות נפש, ידעו ליזום ביחד יוזמות מהפכניות ששינו להן ולמשפחותיהן את החיים ובסופו של דבר גם הזדקנו ביחד, הרחיבו עוברה את
העולם. העובדה שהאחת הייתה אשכנזייה והאחרת תימנייה טענה את הילדוּת של תמר בקסם, ויכול להיות שאפילו הביאה אותה לבחור, שנים מאוחר יותר, באנתרופולוגיה כמקצוע. ומאחר שהיא אנתרופולוגית, לא יכולנו שלא לדבר
125. רועי חן
רשימת המתים שרועי חן הביא איתו לשיחה כוללת חברים מהילדות, אנשי תיאטרון, בני משפחה וגם, כמובן, מהספרות. אלה וגם אלה לא באמת הלכו
לשום מקום, כך הוא אומר בשיחתנו, הם ממשיכים לחיות איתי. רועי – מחזאי הבית של תיאטרון גשר שרשימת המחזות שכתב, עיבד ותרגם כוללת יצירות נפלאות כמו הדיבוק, סונטת קרויצר, כל האמת על מינכהאוזן והרצל אמר; הסופר שהרומן ״רעש גדול״ זיכה אותו בשנה שעברה בפרס עגנון; והמתרגם שיצר לאחרו
124. דפנה טלמון
סיפור הפרידה של האמנית, הצלמת דפנה טלמון, מכלבתה נינה הוא סיפור מפתיע. לא רק בגלל המלאכית שהופיעה בדרכן ממש בדרך למרפאה הווטרינרית, אלא משום שמה שנדמה היה כמו רגע של סוף התגלה כהתחלה של חיים אחרים לחלוטין, שבמהלכם דפנה עזבה את ביתה, חילקה את כל חפציה כמתנות לאחרים – במסגרת מיצג אמנותי – ובמשך שנים היא נדדה בארץ ובעולם בין בתים של אחרים.
השיחה שלנו התקיימה מזמן, והפרסום שלה התעכב מכל מיני סיבות ט
123. יהושע סובול
הרבה מאוד שנים חלפו עד שיהושע סובל יכול היה לתרגם לבמה את אחת הסצנות הקשות בחייו – את הלילה שבו רדף בפרדסים אחריו אביו, שהיה בעיצומו של התקף דיכאון נוסף, כדי למנוע ממנו להתאבד ולהחזיר אותו הביתה. המחזה ״קולות בלילה״ נולד אז, אבל בעצם בכל הכתיבה שלו – בעשרות המחזות שלו שהוצגו כאן ובעולם, וגם ברומנים שכתב – מרחף אותו
כאב של ילד שמבין שאיש אינו מגן עליו, ושאביו – שהיה בימים רגילים חזק, מלא חיים, סיפ
122. שירה גפן
כשאביה של שירה גפן מת, במפתיע, לפני תשעה חודשים בסך הכול, היה לה חשוב להתאבל ״כמו שצריך״, כך היא אומרת. לא לדלג, לצלול אל תוך האבל
ולהרגיש הכול, עד שהאבל ששטף את כולנו בשבעה באוקטובר דחק הצידה את החוויה הפרטית שלה. בכתיבה שלה, שירה נגעה לא אחת במוות, בין השאר בספר הילדים העדין והמיוחד ״חוט הזהבה״, שמוקדש לאחת משלוש הסבתות שהשפיעו מאוד על חייה. דיברנו עליהן, על הסבתות אביבה, זהבה וגאולה, שמתו אבל ה
121. לאה איני
יותר מעשרים וחמש שנים לפני מות בעלה, עירד, כתבה לאה איני רומן על אישה צעירה שבעלה נהרג והיא, שמסרבת להניח למוות להפריד ביניהם, עוברת לגור לצדו בבית הקברות. כשהמוות הזה הגיע בסופו של דבר, מטעם החיים
ולא מטעם הספרות, כפי שהיא אומרת, לאה שקעה בכתיבת ״הילד של לגיון הזרים״, כדי להפוך אותו, את עירד, לאמנות, ללוש את הפצע ולעשות אותו לדבר יפה. קווי הדמיון בינה לבין עירד היו רבים ועמוקים, מה שאפשר את מה של
120. ליאב מזרחי
אמו של ליאב מזרחי מתה, במפתיע, כשהוא היה בכיתה ז׳. מלבד האבל והגעגועים, עטפה אותו בושה שבמהלך השנים חלחלה, באופן לגמרי לא מודע, גם לאמנות שלו, עד שהחליט לגעת ישירות במה שכואב לו, וגם הזמין את הציבור להשתתף – בתערוכה שהולידה קיר ציבורי של מודעות אבל, חלקן מקושטות בעצים ופרפרים ופרחים. ליאב – האמן עטור הפרסים, האוצר והמורה - אומר שהאמנות היא שהצילה אותו וממשיכה להציל אותו מדי יום וזה גם אחד המסרים
119. חיה לוי
איך דברים שנשמרים כסוד במשפחה משפיעים עליך עוד לפני שנולדת? ואיך זה שיש מי שמצליחים לשאת את האבל שלהם על אנשים אהובים, ואחרים שמתפרקים כשהוא מגיע? אלה חלק מהשאלות שהמשוררת חיה לוי העלתה בשיחה שלנו, שנשזרו בה סיפורי ילדות והורות, התמודדות נפש ושירה, כמובן, כי לגמרי במקרה כשנפגשנו סוף סוף, ראה אור ספר שיריה החדש של חיה ויכולנו למצוא בתוכו חלק מהתשובות.
עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו
